משנת ארץ ישראל על משנה פרה ו׳

1 המקדש – המכין מי חטאת, ונפל קידוש – אפר החטאת, על ידו או על הצד ואחר כך נפל על השוקת פסול – הדרישה היא שהנחת האפר בתוך מי החטאת תיעשה בכוונה ובצורה טקסית, והאפר יונח ישירות על המים שבשוקת. "היה עומד ומקדש והרתיח, או שעף, או שדחאו חברו, או שדחאו הרוח, ובא אחר וקדש, הרי זה פסול, שנאמר 'ולקחו לטמא', עד שיהא מתכוין למלוי לקדוש ולהזאה" תוס', פ"ו ה"ד, עמ' 635. הדרישה היא, אפוא, לשמור על כללי הטקס ועל אופיו המכובד של המעמד.

2 נפל מן השפופרת – שבה שמרו את מי החטאת, על השוקת פסול – גם כאן הפסול הוא משום שהאפר לא ניתן בכוונת מכוון. נטל מן השפופרת וכסה – את השפופרת,או שהגיף את הדלת – של המתקן שבו השפופרת נמצאת, הקידוש כשר – האפר כשר, אף שהמקדש עשה מלאכה תוך כדי הקידוש, והמים פסולין – כמו ששנינו בסוף פרק ד: "המלאכה פוסלת בה עד שתעשה אפר, והמלאכה פוסלת במים עד שיטילו את האפר". אמנם זו מלאכה במסגרת עבודת הקודש, אך כל מלאכה נאסרה והמים פסולים, אבל מותר לעשות מלאכה עם האפר, ולכן האפר עצמו כשר. האפר היה מוצר יקר ונדיר, ולא מן הנמנע שהקלו בו כדי שלא יבואו לפסול אפר ולצמצם את כמויות האפר הזעומות שהיו ברשותם. במבוא הרחבנו בכך.

3 אבל התוספתא חולקת על המשנה: "ההולך לקדש הרי זה נוטל מפתח ופותח, וקרדום וחופר, וסולם ומוליך ממקום למקום, וכשר, מפני שהוא עוסק עם הקדוש. ואם משהוציא את האפר הגיף את הדלת אחריו, פסול, מפני שעשה עמו מלאכה. קרסם עלי זית, אם בשביל שיכנס בשפופרת, כשר, אם בשביל שתחזק אפר הרבה, פסול. זקפה בארץ או שנתנה לעומדין בצדו, אם יש שם שומרים, כשר, אין שם שומרים, פסול" פ"ו ה"א, עמ' 635. התוספתא חולקת על המשנה וסוברת שאם הגיף את הדלת אחריו גם האפר פסול. מותר לעשות מלאכה תוך כדי החזקת האפר ושמירתו, אבל מרגע שהתחילו ההכנות למי חטאת אסורה כל מלאכה, ולו השולית ביותר איורים 27, 28..

4 זקפה בארץ – זקף את השפופרת לאחר שלקח מתוכה את האפר, פסול – המילוי, גם זה בבחינת מלאכה, לתוך ידו כשר מפני שאיפשר – אם הוא מחזיקה בידו אין בכך מלאכה, משום שאי אפשר להכין את מי החטאת בדרך שונה. כאמור, מצינו בתוספתא הסתייגות שאם יש שם "שומרים" שיחזיקו את השפופרת זקופה אין ההנחה עצמה מלאכה, והאפר והמים כשרים. בפועל מחייב הדבר שליד הממלא יהיו עוזרים שיסייעו לו בכל אשר ילך. כך נעשה מילוי המים למצווה ולטקס בפני עצמו.

5 אפשר ו"איפשר" לעתים משמען הוא על דרך החיוב: ייתכן, ולעתים – על דרך השלילה: "אי אפשר", בדומה לכינויי הגוף "אני" ו"איני".

1 היה קידוש – אפר מי חטאת, צף על פני המים – הוא הפיל מעט אפר על המים אך נפלה כמות גדולה מדי, ועתה צף על המים מעט אפר; או שהאפר נפל בטעות לשוקת, והמים פסולים. השאלה היא האם ניתן לאסוף חזרה את האפר שטרם התערבב במים לשימוש נוסף? רבי מאיר ורבי שמעון אומרים נוטל – את האפר מהמים, ומקדש – בו בפעם אחרת, וחכמים אומרים כל שנגע במים אין מקדשין בו – אפר כזה נפסל. זלף את המים – מי חטאת כשרים שהיזה בהם, ונימצא קדוש מלמטן – נותר אפר שלא התערבב בקרקעית הכלי, רבי מאיר ורבי שמעון אומרים מנגב ומקדש – מייבש את האפר והוא כשר לשימוש, וחכמים אומרים כל שנגע במים אין מקדשין בו – אפר שנרטב אין מקדשין בו. בתוספתא הדין מנוסח מעט אחרת: "נטל את האפר וראהו שהוא מרובה, והחזירו, כשר. נתן את האפר, ראהו שהוא מרובה, נטל הימנו והולך ומקדש במקום אחר. נשבה הרוח את האפר ונתנתו על גבי המים, מנגבו ומקדש בו וכשר. נתנו לקדש, רבי מאיר ורבי שמעון אומרים: מנגב ומקדש, וחכמים אומרים: כל שנגע במים אין מקדשין בו" פ"ו ה"ב, עמ' 635. לפי פשט התוספתא חולקים רבי מאיר ורבי שמעון על חכמים רק אם נתנו לקדש, אך אם האפר נפל בעצמו, או נפל יותר מדי, הוא כשר לדעת הכול. עמדה זו קשה: מדוע לא יחלקו חכמים גם במקרים האחרים? סביר יותר להניח שהמחלוקת היא בכל המקרים, כפי שיוצא מהמשנה; אך התוספתא מנוסחת כרבי מאיר וכרבי שמעון, והמבנה שלה הוא קביעה סתמית שאחריה מנוסחת מחלוקת שבה אותה הקביעה מצויה במחלוקת. מבנה מעין זה אינו ייחודי לברייתא זו. בכמה משניות נוספות פותחת המשנה בהכרזה הלכתית, ואחריה מחלוקת, תנא אחד חולק על הקביעה הסתמית ותנא שני חכמים מקבל אותה; ההכרזה היא כדעה השנייה באותה מחלוקת. במקרים אלו הבבלי שואל "היינו תנא קמא", או שמפרשיו שואלים זאת, אך נראה שלפנינו עדות לתפר שבין שתי יחידות קדומות.

2 בסוף הפרק נסכם את תביעותיהם של חכמים ממעמד מילוי מי החטאת.

3 בתוספתא ובמדרש מובאת הלכה נוספת המעצבת את המעמד ומסבירה מדוע אי אפשר סתם להוסיף מים על שאריות האפר שבכלי: "נתן את האפר ואחר כך נתן את המים, פסול, ורבי שמעון מכשיר. מודה רבי שמעון שאם נתן את המים ואחר כך נתן את האפר, וראוהו שהוא מרובה, והוסיף עליו מים אחרים וצריך קדוש שני, שאין מי חטאת עושין מי חטאת אלא מתן אפר" תוס', פ"ו ה"ג, עמ' 635. המדרש מנסח אותו תוכן בסגנונו הוא: "לפי שהוא אומר 'ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת' וגו' במדבר יט יז נאמר כאן עפר ונאמר להלן עפר, מה עפר האמור כאן עפר על פני המים, אף להלן עפר על פני המים. מה להלן אם הקדים עפר למים יצא, אף כאן אם הקדים עפר למים יצא" ספרי במדבר, י, עמ' 16; קכח, עמ' 165. המדרש מביא, אפוא, את עמדת רבי שמעון כדי להסביר מדוע אי אפשר להוסיף מים על האפר, אף שרבי שמעון עצמו מתיר בפשטות לאסוף את האפר שטרם נמס. רבי שמעון הוא המקל הגדול, יחד עם רבי אליעזר, בדרישות הפורמליסטיות של מעמד פרה אדומה והזיה, והוא מקל גם כאן.

1 המקדש בשוקת והטפי בתוכה – בשוקת מצויים מי חטאת כשרים והוא מכניס לתוכה טפי, כלי חרס קטן שיש בו מעט מים. ה"טפי" מופיע במעט מקורות, והוא נזכר יחד עם ה"פך" ככלי המחזיק שמן משנה, כלים פ"ג מ"ה; נגעים פי"ב מ"ה. במשנת נגעים הוא מוזכר עם הפך ככלי זול, כלומר שנפחו קטן. נראה, אפוא, שמדובר בבקבוקון ששימש להחזקת שמן לסיכת הגוף, ולעתים שמן מבושם איור 29. אף על פי פיו צר כל שהוא – מי הקודש חדרו מן הסתם לטפי, אך בכמות קטנה, שכן פיו צר ולחץ האוויר שבתוכו מונע חדירת מים בכמות גדולה, ואפשר שכלל לא נכנס בו אפר, אף על פי כן המים שבתוכו מקודשין – המשנה מציעה דרך שבה ניתן להגביה את מפלס מי החטאת, וכך להגדיל את כמותם. לשם זה יש להכין מי חטאת עם מעט אפר, ואפשר להוסיף מים בכלי בדרך ההשקה הנזכרת. למעשה יש כאן פיתוח של דרך ההשקה המתוארת לעיל פ"ה מ"ח.

2 איור 29. טפי בקבוקון. כלי זכוכית, מאוסף מוסאיוף. הפתח הצר נועד לזילוף בשמים או מי הזיית חטאת.

3 ואם היה ספוג – נתון בתוך מי החטאת, המים שבתוכו – שספוגים בספוג, פסולין – הספוג איננו כלי, ולכן מים שספוגים בו אינם כשרים למי חטאת. כיצד יעשה זולף עד שהוא מגיע לספוג – במים שעד הספוג אפשר להשתמש במי החטאת, נגע בספוג אפ על פי שהמים צפים על גביו כל שהן פסולין – מלקדש בהם, כי הם מים שמוצו מן הספוג.

4 התוספתא מרחיבה את האפשרויות למעמד הקידוש: "א זלוף בידו וברגלו ובחרסין של שוקת, כשר, מפני שנתמלאו בכלי. ב נתן את האפר ואחר כך נתן את המים, פסול, ורבי שמעון מכשיר. ג מודה רבי שמעון שאם נתן את המים ואחר כך נתן את האפר וראוהו שהוא מרובה והוסיף עליו מים אחרים וצריך קדוש שני, שאין מי חטאת עושין מי חטאת אלא מתן אפר" פ"ו ה"ג, עמ' 635. בתוספתא שלוש הלכות: הראשונה, מותר לזלף את האפר לכלי בידו או ברגלו או בחרס. בשנייה יש מחלוקת אם מותר לתת אפר לפני המים, ויש הסכמה שאסור להוסיף מים על מי החטאת, אלא אם כן מוסיף לאחרים עוד אפר. להלכה האחרונה חשיבות רבה ביותר. משתמע ממנה שאם יש בידי הציבור כלי של מי חטאת, ואין להם עוד אפר, אין הם יכולים להוסיף מים על המים הקיימים. כל זמן שיש מעט אפר אפשר להכין ממנו מים מרובים, אך אם נגמר האפר, אין דרך להרבות את המים. הדרכים היחידות הן אלו שנמנו במשנה: להניח טפי, כלי חרס, שבו מעט מים, או להשיק כלי מים עם כלי אחר שיש בו מי חטאת. ניתן להכניס לכלי של מי החטאת כלי כלשהו, וכך להעלות את מפלס המים ולגרום להשקה עם כלי אחר.

5 המשנה אינה מתארת טקס מפואר, ויש בה אפילו ביטויים למעשה של יום חול שבו הממלא אין לו מי שיחזיק את השפופרת, ונעשה שימוש בכלים פשוטים. מצד שני, דרישות ההלכה מכתיבות מעמד מתוכנן וטקסי. לממלא אסור לעשות כל פעולה נוספת, המילוי מתחיל מכלי מנוגב המוכן למילוי, וכאמור היו גם שפירשו שיש להטביל את הכלי לפני השימוש. הבאת הכלי נעשית בצורה מוגדרת תוך הגזמה בשמירת הטהרה של הכלי, הגזמה מבחינת הדרישות ההלכתיות הפורמליות. הבחירה בכלים הפשוטים הוסברה כדי לאפשר שמירת טהרה קפדנית עוד יותר. כללי ההלכה מכתיבים, אפוא, מעמד טקסי, אך אין תביעה למעמד מפואר, וכל הדיון הוא הלכתי, מבחינת אופיו החיצוני. המגמות למעמד מרשים, כאשר הן קיימות הן מוטמעות כצורך הלכתי. על המשמעות של בחירה זו עמדנו במבוא.

6 במקביל אנו מתרשמים שההלכות משקפות צורך לחסוך באפר. אי אפשר לשמור מי חטאת לזמן מרובה, שכן הם בבחינת "פצצת טומאה" שכל נגיעה בהם מטמאה, וכמו כן המים מתאדים. האפר הוא מוצר המצוי במחסור, שכן לא הייתה להם אפשרות לחדש את המלאי. הדרך היחידה הייתה להכין כלי, וכל פעם שמפלס המים יורד להשיקו כדי לחדש את המלאי. אנו מניחים שבעיה זו של קשיי שמירה הייתה אחד הגורמים לדעיכת היקפה של מצוות טהרה וממילא גם של אכילת תרומה.

7 מן הסתם הייתה בעיית היעדר אפר חטאת בכלל, וזמינותו בכל כפר בפרט, בעיה קריטית. מלאי אפר הפרה נפגע קשות במלחמת החורבן; אמנם שליש מהכמות נשמר בערי ישראל השונות, אבל רבות מהן חרבו במרידות. האפר לא חודש, ומפעם לפעם קטנה כמותו. ככל שקטנה כמות האפר כך היה קשה למיטהר הבודד להגיע למקום שבו נשמר האפר, ומן הסתם לא בכל כפר היה מלאי אפר. יש לצפות למלאי כזה בעיירות של משמרות הכהונה בגליל, וכל תושבי יתר הכפרים נדדו כדי להיטהר. כך נבין שמעמד הטהרה היה בלתי שגרתי, נדרשו הכנות וקביעה מוקדמת של מועד להתכנסות. הדמיון שלנו כבר מדמה טקס עמוס סממני כבוד ומחוות טקסיות, אך לאלו אין עדויות.

1 נתן ידו או רגלו או עלי ירקות כדי שיעברו המים לחבית פסולין – את המים החיים יש לשאוב לתוך כלי. נראה שהיו שהעדיפו את הזרמת המים לכלי כדי שהם יהיו מים חיים עד הרגע האחרון. עדות לכך יש גם בתוספתא: "מעיין היורד למכתשת ומבקש לקדש בה, מפסיק ומנגב וחוזר וממשיך אמת המים ומקדש" פ"ה ה"ט, עמ' 635. משנתנו מציינת שלושה צירי מעבר של המים הפוסלים את המים, משום שכל אחד מצירי המעבר מקבל טומאה. אבל אם הסתייע להעביר מים ב- עלי קנים ועלי אגוז כשירין זה הכלל דבר שהוא מקבל טומאה פסול – כגון יד או ירק הראוי לאכילה כגון עלי חסה שניתן להזרים עליהם מים, ושאינן מקבל טומאה כשר – אין במשנה עמדה ביחס לשאלה העקרונית האם המים צריכים לזרום באופן חופשי לתוך הכלי או שמותר לדלות אותם. בכך הסברנו את הרקע הרֵאלי למשניות ב-ד בפרק הקודם, וכן את התוספתא: "מלא דלי לשתות. חשב עליו עד שלא הגיע למים וערה, צריך לנגב. אם משהגיע למים חשב עליו, מערה ואין צריך לנגב. רבן שמעון בן גמליאל אומר אף אין צריך לערות" פ"ה ה"ד, עמ' 634. אפילו המשנה לעיל פ"ג מ"ג המתארת מילוי מי חטאת מוקפד בצורה מופרזת ביותר אינה תובעת שהמילוי יהיה בהזרמה דווקא, ואולי אף מעדיפה שאיבה בכלי אבן. אם כן, דלייה היא דרך לגיטימית לכל הדעות, וכן בתוספתא: "זלוף בידו וברגלו ובחרסין של שוקת כשר, מפני שנתמלאו בכלי" פ"ו ה"ג, עמ' 635. על כן אפשר שהתוספתא מדברת על המקרה שבמשנה, ו"זלוף" פירושו הטיית מי האמה לכלי – והתוספתא חולקת על משנתנו. יצוין שלעיל העדפנו לפרש ש"זלוף" משמעו הזלפת האפר לכלי, ופירוש זה מתאים יותר לפועל "זלף" למשל לעיל משנה ב.

1 המפנה את המעין לתוך הגת או לתוך הגבי פסולין לזבים ולמצורעים ולקדש מהן מי חטאת מפני שלא נתמלאו בכלי – הגת משמשת בדרך כלל לדריכת הענבים, אך במקרה זה היא משמשת כמעין ברֵכה קטנה. המים בגת ובגבים פסולים למי חטאת משום ששני אלה אינם נקראים כלי, וליטול מהם למי חטאת אסור משום שהמים שאובים. כמו כן אין לזב לטבול במי הגת ואין למצורע ליטול ביום טהרתו ממימיו כדי לתת בהם את דם הציפור השחוטה. המשנה מעדיפה כלי על פני הזרמה מלאכותית, בניגוד בולט להלכות טהרה בכלל שבהן מים זורמים נחשבים למים המעולים והטהורים ביותר. בכלים הלכתיים קשה להסביר שינוי זה מהנורמות ההלכתיות הרגילות, ונראה שהשאיפה לכלי נובעת מהרצון להציג טקס ולא להסתפק בתנאי הטבע. על הרצון לטקס עמדנו בפירושנו לפרק ג. במשניות כאן מדובר בהוויה הכפרית ראו הערת הסיום לפרק הקודם, אך עדיין שואפים לטקס מרשים.